פסק-דין בתיק בג"ץ 1796/03

הנשיא א' ברק:

1.        העותר (להלן: הבעל) ומשיבה מס' 2 (להלן: האישה), שניהם יהודים,  נישאו זה לזה כדמו"י בתימן בשנת 1990. הם עקרו ללונדון (בשנת 1995 לערך), עם ילדיהם, וחיים שם במעמד של פליטים תוך שהם מחזיקים ב"תעודת מעבר". ביום 15.1.2003 הגישה האישה לבית הדין האיזורי בירושלים בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ של הבעל.  ביסוד הבקשה נטען כי האישה מבקשת גט פיטורין מן הבעל המצוי בארץ בביקור. למחרת היום (ב-16.1.2003) הגישה האישה גם תביעה לבית הדין האיזורי בו ביקשה לחייב הבעל במזונות אשתו וילדיו. בית הדין האיזורי נעתר לבקשה לעיכוב יציאת הבעל מן הארץ. בדיון שנערך בפניו (ביום 20.1.2003 וביום 23.1.2003) טען הבעל, בין היתר, לחוסר סמכותו של בית הדין לדון בעניינו. כן נשמע דיון לעניין הגט והחבות במזונות. בית הדין החליט (ביום 23.1.2003) כי צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד הבעל יוותר על כנו. עוד קבע כי הדיון לגופו של עניין ימשך במועד מאוחר יותר.

2.        על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בערעור נטען, בין היתר, כי אכן לבית הדין הרבני האיזורי לא היתה סמכות לדון בעניינו של הבעל, שאינו אזרח ישראל או תושב בה. בית הדין הרבני הגדול, בפסק דינו מיום 2.3.2003, דחה את הערעור. נקבע, כי ככל שהדבר אמור בתביעה לגט פיטורין, קיימת בעיה עם סמכותו של בית הדין, נוכח הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: החוק). אולם, מזור לקושי זה מצוי בנסיבות המקרה בהן התביעה היתה גם למזונות. לפיכך, קבע בית הדין הרבני הגדול, כי נוכח הוראת סעיף 4 לחוק ברור כי יש סמכות לבית הדין הרבני למרות העובדה ששני בני הזוג אינם תושבי ישראל או אזרחיה. בהקשר זה  - של שלילת טענת חוסר הסמכות - נסמך בית הדין הרבני הגדול גם על עצם התייצבותו של הבעל לדיון בפניו (כעולה מתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים - התשנ"ג, תקנה י"ט(2)) וכן על העובדה כי האישה הגישה בקשה להכיר בה כעולה חדשה. בית הדין הגדול ציין, כי יתכן ובעובדה זו יש "זיקה" מספקת אף לשם קביעת סמכות על פי סעיף 1 לחוק ומכל מקום, נוכח מצוקתה של האישה והיעדר פורום מתאים אחר לדון בעניין, ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לקבוע כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניין וממילא להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל. אף לגופו לא ראה בית הדין הרבני הגדול לבטל את צו עיכוב היציאה וציין, כי "במידה והבעל יציע ערבויות להנחת דעתו של בית הדין לתשלום המזונות שייפסקו (גם מדין מעוכבת, אם כך ייפסק) יישקל ביטולו של צו עיכוב היציאה". אשר על כן נדחה הערעור והתיק הוחזר לבית הדין האיזורי על מנת שימשיך לדון בתביעת הגירושין והמזונות.

3.        על פסק דין זה של בית הדין הרבני הגדול הוגשה עתירה לבית משפט זה. נתבקשנו לדון בה בדחיפות שכן לבד מעצם עיכוב היציאה נסתבר כי בנו של הבעל (מנישואים אחרים) עומד להינשא בלונדון ביום 19.3.2002. בדיון בפנינו שב הבעל וטען כי בנסיבות העניין בהן אין הצדדים אזרחי המדינה או תושביה הרי שאין סמכות לדון בתובענות כלל ועיקר - לא בגירושין ולא במזונות - וממילא אין יסוד להוצאת צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו. האישה טענה, מנגד, כי בצדק קבע בית הדין הרבני הגדול כי קיימת סמכות לדון בנדון - וממילא להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל - ביחוד נוכח הוראות סעיף 4 לחוק.

4.        לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות.  אכן, השאלה שבפנינו אינה אלא אם יש עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לפיה מוסמך היה בית הדין הרבני האיזורי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל. במסגרת בחינה זו - ועל פי עילות ההתערבות של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הרבני הגדול - לא נמצאה עילה להתערבותנו. כך, שכן נחה דעתנו כי התקיים יסוד מספיק - ולו לכאורה - לסמכותו של בית הדין להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כאמור. כך, שכן אין חולק כי תביעת האישה בבית הדין הרבני האיזורי היתה גם למזונות ונסמכה למעשה על סעיף 4 לחוק. סעיף זה קובע כי "הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין". כבר נפסק כי לעניינו של סעיף זה אין הכרח כי בני הזוג יקיימו את תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק (ראו:  המ' 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האיזורי, פ"ד יב 1622, 1623; בג"ץ 159/63 אילון נ' ורנר, פ"ד יז 2340, 2341; בג"ץ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כח(1) 563).  די בכך בכדי להביא לדחיית העתירה. משכך קבענו, אין אנו נדרשים להכריע אם יש מקום לסיוג תחולתו - במישור הסמכות הבינלאומית - של סעיף 4 לחוק, אם בשל היות הפורום לא נאות (השוו: פרשת קנול, הנ"ל, בעמ' 1624; בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם)) או מטעמים אחרים - בייחוד שעה שהבעל לא ביסס טענה ממין זה; כן אין אנו נדרשים להכריע אם בנסיבות המקרה, ובייחוד נוכח הגשת הבקשה להכרה באישה כעולה חדשה, מתקיימים תנאי הסמכות של סעיף 1 לחוק (וראו: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817; בג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(5) 214).

           הוחלט, על כן, לדחות את העתירה. אם יבקש הבעל לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו, יוכל לפעול כאמור בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות.

                                                                                      ה נ ש י א

השופט א' ריבלין:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

           ניתן היום, י"ג באדר ב' התשס"ג (17.3.2003).

ה נ ש י א                                    ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /דז/ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: